בערב האחרון, לפני שחזרנו הביתה, החלטנו לאכול באחת המסעדות היותר שוות במוסקט. היא ממוקמת ליד האופרה המרהיבה בעיר וקיבלה המון שבחים, אז החלטנו לנסות. הצענו לנהג המקומי שליווה אותנו במהלך השהות שלנו בעומאן להצטרף, והוא, כדרך המקומיים, ענה בנימוס: "רק אם זה מתאים לכם".
ענינו כמובן בחיוב. הוא היה מקסים ויעיל, ולקח אותנו למקומות שרק המקומיים מכירים. ארוחה היתה המינימום שהגיע לו (לצד טיפ ראוי, כמובן). התקשקשנו, ואז בשלב מסוים החלטנו לאתגר אותו, ושאלנו אם הוא לא תוהה מאיפה אנחנו. בכל זאת, דיברנו בשפה שהוא לא מבין ולא מכיר. הנהג חייך. "אני יודע", אמר. תהינו אם הוא פגש כאן ישראלים בעבר, והוא אמר שרק פעם אחת, אבל הוא נתקל בישראלים בגואה ובפוקט. הבטחנו להעביר את הפרטים שלו למי שייסע לעומאן בעתיד, והוא הודה. "הלוואי שאוכל לבוא לבקר בישראל".
הנהג הזה, שנתקלנו בו במקרה כשהזמנו מונית ומייד אימצנו אותו, היה תמצית המדינה המפתיעה הזאת: ידידותי, מאיר פנים, אינטליגנטי ורגוע. מאוד רגוע. בהיבט הזה, ולא רק, עומאן היא הכי פחות המזרח התיכון. לא תשמעו בה צעקות, קללות, צפירות. הכל בה מתנהל בשקט, באדיבות.
אולי זאת הסיבה שהיא יחסית נחבאת אל הכלים: בהשוואה לאחיותיה המיוחצנות, האמירויות וקטאר, עומאן היא הנסיכות היותר צנועה. אבל מאחורי הכותרת הזאת מסתתרת מדינה ששווה ביקור יותר מכל יעד אחר במפרץ הפרסי.
מיקום אסטרטגי
עומאן שוכנת בחלקו המזרחי של המפרץ הפרסי. למעשה, היא המדינה הערבית המזרחית ביותר, שגובלת באמירויות מצפון, בתימן מדרום ובסעודיה ממערב. היא שוכנת לחופי מפרץ עומאן, מול איראן, ומושפעת רבות מהודו ומפקיסטן הקרובות, וגם משאריות המורשת הבריטית שנותרו בה מעשרות שנות שלטון (היא השתחררה סופית מהחסות הבריטית ב־1971). היא משתייכת לאיחוד הכלכלי של מדינות המפרץ - לצד סעודיה, האמירויות, קטאר, בחריין וכווית - אבל בשונה מהן, דוגלת בניטרליות. כך, סירבה עומאן להצטרף למלחמה שניהלו סעודיה והאמירויות נגד החות'ים, והרוויחה שקט בגבול הלא קצר שיש לה עם תימן.
זאת גם הסיבה שעומאן לא הצטרפה להסכמי אברהם, וכנראה לא תעשה זאת גם בעתיד הנראה לעין. אבל מתחת לפני השטח היא אוחזת בקשרים לא רעים עם ישראל, שמנוהלים באמצעות המוסד: אפרים הלוי, שכיהן בעבר כראש המוסד, סיפר שביקר בעומאן לראשונה כבר ב־1974, בהזמנת הסולטאן (דאז) קאבוס. מאז ראשי המוסד היו כאן לא מעט פעמים, ולא רק הם; יצחק רבין, שמעון פרס ובנימין נתניהו ביקרו בעומאן כראשי ממשלה, והיו עוד שרים ופקידים בדרגים שונים שהגיעו למוסקט, בתקופות שהיחסים פרחו (אחרי הסכמי אוסלו), וגם כשפחות.
גם בתקופה האחרונה יש לא מעט תעבורה בין המדינות. חלקה סביב הבקשה הישראלית שעומאן תאפשר לחברות התעופה הישראליות לעבור בשמי המדינה בדרכן מזרחה. בישראל הופתעו מהסירוב העומאני לאפשר זאת כהמשך ישיר לאישור הסעודי שניתן במהלך ביקורו באזור בחודש שעבר של הנשיא ביידן, אבל ההערכה היא שהנושא יוסדר כבר בקרוב, בשאיפה שזה יקרה עוד לפני החגים.
אפשר להניח שמאחורי הקלעים מופעלים על עומאן גם לחצים הפוכים, בעיקר מצד איראן. לאיראנים השפעה לא מבוטלת באזור, למרות הבדלי הדת (עומאן סונית, איראן שיעית); כאשר האיראנים ניהלו מו"מ חשאי עם ארה"ב על הסכם הגרעין המקורי, הם עשו זאת במוסקט, באירוח המקומיים. זה נשען, בעיקר, על אותה ניטרליות עומאנית, שמבחינת איראן שונה מהעוינות המופגנת כלפיהם בסעודיה, בבחריין ובהאמירויות.
היעדר יחסים דיפלומטיים בין המדינות מונע מתיירים ישראלים את האפשרות לבקר במדינה, והכניסה מתאפשרת רק למי שמחזיקים בדרכון זר. זה חבל, משום שבאמת מדובר בהפתעה: עומאן מציעה למי שמגיע אליה שילוב ייחודי של עירוניות ערבית מתקדמת עם טבע, פראי בחלקו, ועם מלונות ואוכל ברמה גבוהה - חבילה שמאתגרת בקלות כל חופשה אקזוטית ביעד כלשהו בעולם.
מוסקט הבירה שוכנת בחלקה הצפוני של המדינה. רבים מהתיירים מגיעים אליה בנהיגה מהאמירויות, ואחרים בטיסה; עונת התיירות היא בעיקר בחורף, כשחם כאן פחות והטמפרטורה יורדת לסביבות ה־24 מעלות. רחוק מה־35+ שהיו בה השבוע (פלוס לחות גבוהה). בגלל החום הכבד, רבים מהעסקים סגורים בשעות הצהריים; הם פותחים בבוקר, הולכים לנוח, וחוזרים אחר הצהריים, כשמתקרר קצת. פתרון אחר הוא מיזוג; אפילו השוק המקומי, אל־מוטרה, ממוזג בחלקו, כדי לאפשר לתיירים להגיע, ולסוחרים להתפרנס.
השוק הזה הוא אחת האטרקציות הבולטות בעיר. יש בו הכל, אבל הספציאליטה היא לבונה ריחנית, שפופולרית כאן מאוד. היא מגיעה באבנים קטנות, שמדליקים אותן והן מפיצות ריח. מי שמחפש עוד מזכרות מקומיות פופולריות, ימצא את השבריות שהגברים עונדים על החגורה (סכינים קצרות ומעוקלות שמופיעות גם בדגל המדינה), הכובעים שכל הגברים חובשים כאן, שלל גלביות לגברים ולנשים (כרגיל, הגברים בלבן והנשים בשחור), קצת מוצרי עור, תמרים וחלווה. מתברר שעומאן היא מעצמת חלווה: יש בה אינסוף מפעלים, שמייצרים חלווה בשלל טעמים. החלווה העומאנית שונה מהמוכרת לנו - היא דומה יותר לרחת לוקום, ומתוקה מאוד - ומגישים אותה בצלוחיות בתור מנה אחרונה, עם תה או קפה (גם הקפה כאן שונה: כמו בשאר מדינות המפרץ, הוא בהיר מאוד).
האוכל העומאני לא דומה לאכול המזרח־תיכוני או הערבי. לחומוס כאן מרקם וטעם אחרים, עדינים יותר, כמעט כמו של יוגורט. המנות מתבססות ברובן על בשר כבש או גמלים, והן מוגשות בעיקר לצד אורז. התבלינים עזים ומושפעים מאוד מהמזרח, עם טעמים ייחודיים למקום. מנת הדגל היא שועה: בשר כבש עטוף בעלי בננה, בבישול ארוך. גם מנות הדגים פופולריות כאן מאוד; הנגישות העומאנית לים מאפשרת דגה טרייה והפכה את עומאן ליצואנית מצטיינת של דגים ופירות ים.
עומאן מגדלת חלק ניכר מהתצרוכת שלה בעצמה, בעיקר בכל הקשור לפירות וירקות. הכלכלה בה נשענת ברובה על נפט, ובשני העשורים האחרונים גם על גז טבעי. העושר הניכר שצברה מנוצל בחלקו הגדול לטובת העם: האוטוסטרדה הראשית במדינה, למשל, שמובילה ממוסקט לסלאלה, העיר הדרומית במדינה שגובלת בתימן, מרחק של 1,000 ק"מ, נבנתה במקור ככביש אגרה בידי חברה סינית. בשלב מסוים הממשלה המקומית קנתה אותה והפכה אותה לחינמית. מדובר, אגב, בכביש מרשים, רב־מסלולי ומואר לכל אורכו, ובעיקר - מתוחזק היטב.
העניין הזה, של תחזוקה ברמה גבוהה, מאפיין מאוד את עומאן. במבט ראשון היא נראית ערבית מאוד: בתים נמוכים, בצבעים בהירים, אחידים, לכאורה מיושנים. אבל מבט נוסף מגלה שהאחידות הזאת, שמוקפדת כאן מאוד, נועדה לשמור על הצביון השמרני של המקום, ולא לנקר עיניים. לכן, אין בעומאן גורדי שחקים כלל, ואפילו לא בניינים גבוהים. הבנייה נמוכה, והבתים ברובם חדשים, ובוודאי התשתיות סביבם שהן שיא המודרניות - ממערכות השקיה וטפטפות אוטומטיות בכל מקום (כולל בכפרים ההרריים הנידחים ביותר), ועד למערכות התקשורת (יש כיסוי סלולרי כמעט בכל רחבי המדינה, כולל באזורים ההרריים והמדבריים) והבנקאות: באחד הכפרים, כשביקשנו לשלם במזומן עבור כניסה למבצר המקומי - מחיר 8 שקלים לכרטיס - נענינו בנימוס שהתשלום יכול להתבצע רק בכרטיס אשראי.
עומאן משובצת מצודות ומבצרים מהתקופה שבה שלטו הפורטוגלים (שגורשו בידי העות'מאנים באמצע המאה ה־17). במוסקט יש שרשרת של מבצרים כאלה על החוף, חלקם צמודים לארמון הסולטאן. הארמון ממוקם על הים, ובחזית האחורית שלו, לאורך החוף, יש כמה תותחים צבועים באדום, למטרות הגנה על השליט. הכניסה לארמון מתבצעת מהחזית הקדמית, שכמו כל עומאן מבקשת בעיקר לשדר צניעות, אך מבליטה גם את הניקיון - הארכיטקטוני והפיזי - שבולט כאן מאוד.
בדומה לאחיותיה למפרץ, מנצלת עומאן את עושרה כדי להעסיק עובדים זרים רבים, שמשובצים כאן בשלל עבודות, בעיקר שירותים ותחזוקה. אבל בשונה מהאמירויות או מקטאר, שבהן התייר רואה כמעט אך ורק זרים, בעומאן המקומיים עובדים בכל מקום. לכן גם היחס של מקומיים/זרים שונה כאן מאשר בשאר מדינות האזור; בעומאן יש בערך 2.5 מיליון אזרחים, ועוד מספר דומה של זרים שמתגוררים במדינה.
גם האסלאם מתון כאן מאוד. עומאן היא אמנם מדינה דתית ושמרנית, אבל במידה. מסגדים פזורים בכל מקום (המסגד הגדול במוסקט מרהיב במיוחד וכולל שטיחים עצומים, פיתוחי עץ ונברשת מרשימה; התפילה העמוסה ביותר היא בשישי בבוקר, ולעיתים גם הסולטאן עצמו מגיע אליה), אבל המדינה מתנהלת לצד הדת ולא באמצעותה. אלכוהול, למשל, אסור בפומבי ולא נמצא במסעדות או בחנויות, אבל מותר בהחלט בברים ובמלונות, שאליהם מגיעים גם מקומיים רבים. הפתיחות היחסית הזאת מורגשת גם ביחס לנשים: הן עובדות, נוהגות, מבלות ולומדות. עומאן משקיעה הרבה בהשכלה: הלימודים כאן חינם מגיל גן ועד לתארים האקדמיים, והמצטיינים יכולים ללמוד על חשבון המדינה גם באוניברסיטאות היוקרה בחו"ל.
רמת הביטחון האישי כאן יוצאת דופן. כמעט לא רואים שוטרים, אבל המקומיים מקפידים על הכללים - מניקיון ועד נהיגה. המהירות בכביש נשמרת, אין צפירות ואין כמעט עבירות תנועה. המלווה שלנו סיפר שהמשטרה מקפידה בעיקר על שימוש בסלולרי, על חגורות ועל נהיגה בשכרות. מי שנתפס עובר את המהירות המותרת משלם קנס מיידי של 10 ריאל עומאני (כ־80 שקלים). אם תפסו אותך שלוש פעמים, רישיונך נשלל במקום.
הדלק זול מאוד באופן טבעי. ליטר 95 אוקטן עולה שני שקלים. המלווה שלנו התלונן שהמחיר גבוה; עליית המחירים - תוצאה של המלחמה באוקראינה - השפיעה גם כאן: עד תחילת השנה ליטר דלק עלה שקל אחד. גם מחירי המזון נמוכים יחסית, וכך גם הארוחות במסעדות. ישנם כמובן מקומות מפוארים יותר, בעיקר במלונות, אבל באופן כללי מדובר במדינה לא יקרה. על ארוחה מצוינת באחת המסעדות המקומיות היותר נחשבות במוסקט - רוזנה, שממוקמת בתוך מבנה דמוי מבצר - שילמנו פחות מ־100 שקלים לזוג עבור מרקים, מנות פתיחה, עיקריות ואחרונות, כולל שתייה.
מדבר חמישה כוכבים
מוסקט מאירת פנים, אבל ההפתעה העיקרית היא מחוץ לעיר. הטבע בעומאן הוא חד־פעמי. מדובר במדינה ש־85 אחוזים ממנה הם מדבר, אבל 15 אחוזים הרריים. יעד תיירות עיקרי הוא ואדי שעב - מעיינות בלב ההרים, מרחק שעתיים נסיעה מהבירה (פלוס 40 דקות הליכה בכל כיוון, בדרך שמשובצת בגידולים טרופיים, מבננות, מנגו ופפאיה, ועד ליים וכמובן תמרים). גם הדרך אליו מלאה אטרקציות, שבולטות בעיקר בסדר: בכולן יש חניה נגישה, שירותים נקיים ושילוט ברור בערבית ובאנגלית. מדבר חמישה כוכבים.
אזור פופולרי אחר לביקור, שנמצא מדרום־מערב למוסקט, הוא העיר ניזווה. במרכזה מבצר, ולצידו שוק מקומי מקסים, שגולת הכותרת שלו היא שוק החיות. בכל בוקר מגיעים לכאן המקומיים עם כבשים וגמלים, מוכרים וקונים. לצידו ממוקם שוק דגים, ומפעל לחלווה בשם אל־סייפי, שמספרים בה שהיא האהובה ביותר על הסולטאן.
בדרך לניזווה עצרנו בעיירה באחלה - אתר מורשת של האו"ם בגלל החומה בת מאות השנים שמקיפה אותה, באורך של 25 קילומטר - וגם בכפרים ציוריים, משובצים בהרים, שמתפרנסים בעיקר מתיירות. צמוד לכולם יש מסלולי הליכה בטבע, מונגשים ומשולטים, חלקם בדרגות קושי גבוהות שכוללות סנפלינג וטיפוס על מצוקים או הליכה לאורך מפלים ובתוך בריכות טבעיות. בכל הכפרים אכסניות קטנות ובהן בתי קפה עם נוף מרהיב של הרים וצמחייה, מפלים ונחלים, שלכולם היסטוריה של מאות שנים. בכלל, לעומאן יש היסטוריה לא קצרה בגלל מיקומה הגיאוגרפי, אבל לא רק; מתברר שהיא מרכז עולמי לחקר מטאוריטים, שרבים מהם פגעו כאן במדבריות.
רוב התיירים שראינו הם זרים שעובדים כאן, ומעט כאלה שהגיעו במיוחד. המלווה שלנו סיפר שבחורף המספרים גדולים יותר - בעיקר של תיירים מאירופה שבורחים מהקור. חברת התעופה המקומית, עומאן אייר, טסה ליעדים המרכזיים באירופה, לכמה יעדים במזרח אסיה, הודו ופקיסטן, ובעיקר למזרח התיכון: למצרים ולירדן, וכמובן למדינות המפרץ. מחירי הטיסות לא גבוהים, וגם מחירי המלונות סבירים ביותר. גם עומאן עצמה, כאמור, לא יקרה במיוחד. משתמשים בה בריאל עומאני, ואין בה מטבעות, רק שטרות בערכים של 1 עד 50 ריאל, ובערכים שקטנים מ־1 ריאל (שנקראים באיסה). על כל השטרות דמותו של הסולטאן, שנוכח במדינה לצד קודמו: בכל פינה אפשר לראות תמונות של השניים, קאבוס, האב המייסד של עומאן המודרנית שנפטר לפני כשנתיים וחצי, ובן דודו, הייתם בן טארק אל־סעיד, שהחליף אותו משום שלסולטאן המנוח לא היו ילדים.
קאבוס, שהדיח ב־1970 את אביו, אחראי לעיצובה של עומאן במתכונתה הנוכחית. ערבית ושמרנית, אבל גם פתוחה ומקבלת, ובעיקר - ידידותית מאוד. זה ניכר בכל פינה, ועם כל אחד. כשעצרנו בשוק לבקש הנחיות כיצד להסביר למלווה שלנו מהיכן לבוא לאסוף אותנו, המקומי שאליו פנינו (שכמו כולם, דיבר אנגלית טובה) לקח מאיתנו את הטלפון והסביר בעצמו בסבלנות היכן אנחנו נמצאים, וגם הציע לחכות איתנו עד שהנהג יגיע.
השליט החדש ממשיך במדיניות של קודמו, ומקפיד לקיים קשרים טובים ויציבים עם כל המדינות. מבחינת ישראל, זה אומר שהיחסים בין המדינות יישמרו בשלב הנוכחי בצנעה; כאמור, סביר שעומאן תסדיר בסופו של דבר את סוגיית הטיסות (ייתכן שתידרש גם מעורבות אמריקנית), אבל לא הרבה מעבר לכך. ישראלים שיבקשו לבקר בפנינה הזאת יצטרכו להמתין, אבל למי שמחזיקים בדרכון זר מומלץ לא להסס: עומאן היא הפתעה גדולה, מכל בחינה שהיא. מדינה ערבית שונה מהמזרח התיכון העצבני שמוכר לנו, שנותנת תקווה לרגע שהאזור כולו יכול להיראות ולהתנהל אחרת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו